סיפורי טארוט: "באתי בגלל הסקרנות שלי, והלכתי בגלל הקשקשנות שלך"

בקול בטוח אמרה לי בפון:"שמעתי עלייך מחברה ,פתחת לה בקלפים. רק שתדעי שאני לא מאמינה בזה בכלל, אבל בואי נראה אם תצליחי להוכיח לי שאת קוסמת".

וידוי:

אנשים פונים אליי לפעמים על שטויות.

פנתה אליי מישהי ואמרה לי : "גיליתי שחברה שלי עושה לייקים לבן הזוג שלי, את יכולה לבדוק לי אם יש בניהם משהו?".

בחייאת, תהיו טובים אלי, אל תפנו אליי בשטויות, גם לא בדברים שיש בהם בזבוז זמן, כמו:"אני שבוע שלישי להריון, ואני רוצה לדעת אם יש לי בן או בת".

והכי אין לי זמן לאלה שלא מאמינים, מלאי חשדנות ורק רוצים לעשות לי נסיעת מבחן על הטארוט. גם אם זו פרנסה, אני רוצה לעזור באמת ולא להתעסק בשטויות. נקודה.

בואו נחזור לשיחת הטלפון, לרגע בו רצתה שאוכיח לה שאני קוסמת...

לשנייה רציתי לענות לה באופי שאלתה – " גם אני לא מאמינה בטארוט, אני סתם ממציאה ולפעמים מצליח לי...", אבל נזכרתי במנטרה שלי: "אנא אלי, עשה אותי כלי לשליחותך" , ונכנסו בי מילות התפילה הפרטית שלי : "שלח אליי אלוהים את מי שזקוק לעזרתי אפילו בקצת, עשה שימצא את הדרך אליי".

הנחתי שאם היא בחרה לפנות אליי כנראה יש לזה סיבה, וקבענו פגישה.

♥

בדלת הופיעה אשה. לא סתם אשה... אשה מהסרטים. גבוהה, חטובה, בהירת עור, בלונדינית עם ליפסטיק אדום ולבושה כמו בז'ורנאל. רק חסר היה מאוורר שיעיף לה את החצאית לכדי חיקוי מוצלח של מרילין מונרו. 

היה לה חיוך גדול ולחיצת יד חמה . שקיות העיניים העידו שלא יזיקו לה כמה שעות שינה , או לפחות מייקאפ טוב להסתיר את העייפות. הליכתה המהירה, דיבורה ואופן ישיבתה על הכסא מולי אמרו: "אני ממהרת", ואני ידעתי, האשה הזו תמיד ממהרת, ממהרת להספיק את הבלתי אפשרי.

פרסתי את הקלפים כדי להכיר את היושבת מולי מעבר למספרים והאותיות, ומעבר לסיליקון, עיבוי השפתיים והיהלומים על אצבעות ידיה. הפריסה העידה עליה שאכן, החיים יפים. 

זוגיות טובה, 

הצלחה בעבודה ,

שפע 

ועוד הבטחות טובות לעתיד .

"בואי נראה אם תדעי משהו שקשור לבעלי", התחילה בוחנת אותי, והווריד המרכזי במצחי התחיל להתעורר.

לא אוהבת בחינות. גם בביה"ס לא אהבתי.

מייד הקול קטן בתוך הראש שלי החל אומר לי: "תמר, תני לה... בהמשך זה יתברר לטובה".

פרסתי את הקלפים עליה ועל בעלה.

הוא: חוסר סיפוק (קלף מלכת המטבעות).

זה בטח לא מה שגרם לה לחייך תוך כדי שהיא מאתגרת אותי - כך חשבתי. גם לא קלף השטן שהעיד על אשה נוספת בחייו. עם כל האושר הזה עליה, ספק אם היא בכלל יודעת.

הבטתי בפריסה, בקלף חמשת הגביעים שהדהד בי ובכל מה שקורה בקלפים סביבו ואמרתי: "יש בו צער על אדם קרוב שאבד?".

"יפההההההההה. הצלחת!" היא התלהבה, (אני פחות... על אף שעברתי את המבחן המיותר בהצלחה) "אבא שלו נפטר לפני שלושה חודשים".

באותו הרגע החלטתי לעצור את המשחק הלא נחמד הזה, ראיתי שעברה חצי שעה וכבר ספרתי לה את כל מה שהיא יודעת. בענייניות בקשתי לדעת אם יש לה שאלות ספציפיות. היא התרוממה מהכיסא עם חיוך גדול וחצאית קטנה ואמרה שנהנתה מאוד לשמוע את הניתוחים שלי, ב"ה הכל טוב, אין לה שאלות ותשמח להמליץ עליי. 

"חכי רגע" אמרתי, "את כבר כאן, (משהו בי אמר לי שלא יכול להיות שהגיעה סתם) את רוצה אולי שנפתח על בעלך באופן כללי?".

"לא. הוא על דרך המלך".

פתאום עלתה בי הברקה, "שלמת שעה ונשארה לך חצי שעה, בואי אפתח על בנך".

"הוא ילד קטן , בן 10 בקושי" צחקה באהבה , "הוא תלמיד מצטיין, נגן מוכשר... רק נחת יש לי ממנו. זה בסדר, מוותרת על חצי שעה, אני ממהרת".

"תקליטי אותי ותתני לו לשמוע את זה בבית בשביל החוויה" התעקשתי. היא אהבה את הרעיון והתיישבה חזרה תוך כדי הפעלת הרשמקול בפון. 

(לכם אני אומרת: אני לא מתלהבת לפתוח על ילדים , הרי מעכשיו לעכשיו הכל משתנה אצלם).

התחלתי להוציא קלף אחר קלף ונבהלתי ממראה עיניי. רציתי לאסוף את הקלפים חזרה ולהתחיל מהתחלה, אבל נזכרתי בכלל שהנחה אותי לאורך כל דרכי המקצועית: "מה שיוצא בפעם הראשונה הוא הקובע".

קלף ראשון - חרדות ( 9  חרבות)

קלף שני - הרס וחורבן (מגדל)

קלף שלישי - גם מעיד על משהו לא טוב (10 חרבות)

עצרתי.

הרגשתי ששלושת הקלפים עסקו במצבו החברתי של הילד בביה"ס, ומה אם אני טועה?. היא אמרה שהכל מעולה איתו.

האגו שלי חשש להוציא את המילים מהפה, ואז כמו קבלתי סטירה חזקה, "תתעוררי!, יש כאן אפשרות שהילד במצוקה נוראית ואת כאן לעזור, מה שאת רואה את אומרת! מקסימום טעית. מה זה אל מול האפשרות שאת יכולה לגאול אותו מהמצוקה?".

הרגשתי, הוא מסתיר דברים, חברתית מתרחק... מסתגר... מתנזר מחברת ילדים, וכולו חיל ורעדה. 

שאלתי "איך ההישגים הלימודיים של הילד שלך בתקופה האחרונה?". בינתיים החלטתי רק לשאול שאלות.

"אמרתי לך. הוא תלמיד מצטיין. המורים שלו חולים עליו". 

המשכתי: "מגיעים אליו חברים הביתה? הוא הולך אליהם?". 

היא מתחילה להרגיש לא נוח על הכסא, מסתכלת על השעון ועונה לי בחוסר עניין: "הוא לומד עד שתיים כל יום,  חוזר הביתה, מכין שיעורים ומתאמן על הכינור. יש לו המון חברים, אבל אחה"צ הוא אוהב לשבת בחדר לנגן ולשחק במחשב. ילד של בית".

היא מנתקת את ההקלטה, מתארגנת שוב לתזוזה ובעיניי ראיתי שאיבדה סבלנות.

"הוא משתף אותך בחוויות מבית הספר בדרך כלל?".

"פעם שתף יותר, היום פחות... את יודעת איך זה בנים מתבגרים, זה לא "אין" לנהל שיחות נפש עם אמא, ואני לא רוצה לחפור לו". התרוממה מהכסא וסדרה את התיק על כתפה.

לא היתה לי ברירה והתחלתי לשתף אותה במה שאני רואה בקלפים. 

"שבי רגע. לפי מה שאני רואה לבנך יש בעיות חברתיות בביה"ס.  זה לא נראה כמו קושי בלימודים, זה נראה כמו בעיות רגשיות קשות, משהו שמצריך התערבות שלכם ושל מערכת ביה"ס. הילד עובר משבר קשה". 

"על מה את מדברת?" היא כמעט התפקעה מצחוק . "יש לי ילד מוכשר ומשקיען, יש לו הכל עוד לפני שהוא מבקש, הרבה ילדים היו חולמים להיות במצבו, הרבה מתים להיות חברים שלו".

היא נסתה לבטל את הכיוון אליו הובלתי אבל אני התעקשתי, "לא ראית שינוי במצב הרוח שלו לאחרונה?".

אני כבר מלווה אותה לדלת, היא עצרה לרגע, ובחוסר ענין השיבה לי: "תראי, זה ילדים... יש להם את המריבות הקטנות שלהם,  הוא משתף לפעמים בשביל הסולידריות (גחכה) אפילו סיפר לי לפני זמן מה על מלך הכתה שלו, שרצה לעשות איתו ברוגז,  אבל זהו, הוא יודע להסתדר. הוא ילד חכם ועצמאי. מכאן ועד לומר בעיות קשות ... קצת הגזמת, לא?".

היא אמרה תודה, התנצלה שהיא חייבת לרוץ, אבל ראיתי בעיניים שלה שהדלקתי לה נורה אדומה. הצלחתי להוסיף בדקה שליוויתי אותה: "הילד מבוהל, מפוחד וחושש ללכת לבית הספר".

"את מגזימה, את יודעת?. נראה לך שלא הייתי יודעת אם הילד שלי היה במצוקה?",

והוסיפה בזלזול: " באתי בגלל הסקרנות שלי ואני הולכת בגלל הקשקשנות שלך".

♥

היא הלכה ואני לא הייתי שקטה כמה ימים. החלטתי להתקשר אליה.

דאגתי לילד, המחשבה שמשהו נוראי עובר עליו ואולי היא לא לקחה את דבריי ברצינות לא הניחה לי.

אחרי כמה צלצולים היא ענתה ביובש, אמרה ששוחחה עם הילד, הוא אמר לה שהיה משהו, ממש סתם, שהכל בסדר עכשיו.

"דברת עם המורה?" שאלתי.

"כן" ענתה. "אחד הילדים בכתה הנהיג חרם כלפיו, היא היתה מודעת לזה ומזמן טפלה בזה. מריבות בין ילדים... אמרתי לך. ואת... את צריכה להיזהר במילים שלך כי הצלחת להבהיל אותי לחינם".

שנייה לפני שסגרה הצלחתי לומר לה: "בבקשה ממך," ביקשתי בלחישה, "דברי עם המורה ותבררי לעומק."

אני בטוחה שעשתה זאת, גם אם לא אהבה שניפצתי לה את הבועה המושלמת בה היא חיה, אין לי ספק שהידיעה לא השאירה אותה אדישה. היא אמא טובה.

♥

כן, ילדים שומרים מאתנו סודות, אם נרצה או לא, ככה זה. כך היינו גם אנחנו מול הורינו.

במצבים שמעמידים אותם בלחץ חברתי ואישי עצום, לפעמים הם יעדיפו לשתוק ולהסתיר – לשלם מחיר כדי להימנע מהעול הכבד שמביא איתו הגילוי.

סיפורי טארוט שאנחנו מגלים בקלפים הם לעיתים שיעור עבור כולנו, על הצורך להקשיב – גם לדברים שנאמרים בחצי מילה, ברמז.

צריך להתייחס ברצינות גמורה גם לחצאי המשפטים שמסננים הילדים מתחת לשפם, כן.. כן... אותו שפם שאין להם.

"נו... למי יש כוח להתעסק עם שטויות של ילדים, הוא צריך לפתור את הבעיות שלו עם החברים לבד, רק כך הוא יתבגר" זה מוכר לך?.

אבל לפעמים הם מפחדים לערב אותנו, ומצד שני זקוקים לנו. לחץ חברתי זה כוח עצום לבנייה ולהרס, אסור לנו לתת ערך מועט למשפטים, התעלמות יכולה לחרוץ גורל בילד, כל זה רק בגלל שבאותו הרגע אין לנו פנאי להוסיף עוד דבר אחד לחיינו.

אז אנא... בוא לא נשכח שגם אנחנו היינו ילדים, ועניינים של מה בכך עבורנו (ממרום גילנו) הם הר עצום מול העיניים וקושי גדול עבורם, ועד הנשימה האחרונה שלנו הם זקוקים לנו כגב.