המחיר שאת משלמת על המתנה לשינוי

לפני זמן מה פגשתי אל מול הקלפים אישה בשנות ה־60 שלה. היא לא הייתה מרוצה מהזוגיות שלה, אבל אמרה לי שזה כבר מאוחר מדי לשנות. "מאוחר מדי לחלום על משהו אחר, מאוחר מדי ליצור חיים אחרים, עם בן הזוג או בלעדיו. "היא נראתה מעולה – בכושר, עושה יוגה, היא היתה חיה חברתית לא רעה בכלל – אבל בפנים היה לה קשה.

שאלתי אותה: "עד איזה גיל את חושבת שתחיי?"

היא ענתה: "לא יודעת, אולי עד אמצע שנות ה־80? אצלנו במשפחה חיים הרבה."

ואז החזרתי לה: "אז את מתכננת להעביר עוד 20+ שנים ככה?. איך את באמת מתכוונת לסחוב את כל הקושי הזה?".

היא הסתכלה עליי, שתקה, ואז נאנחה: "טוב, כשאת אומרת את זה ככה..."

וזהו בדיוק העניין

לא משנה בת כמה את,

יש לך עוד כל כך הרבה חיים לחיות.

החיים ממשיכים, ויש לכולנו כל כך הרבה מה לעשות איתם. אז למה לבזבז עוד יום אחד בלי לאהוב את הבחירות שלנו או המתנה לשינוי שאולי לא יגיע?

היום החלטתי לשאול את אמא שלי את אותה השאלה בטלפון.

שאלתי אותה: "כמה שנים נראה לך עוד יש לך לחיות?"

אז אמא שלי, כמו שרק היא יודעת, התחילה להתחכם: "אני יכולה ליפול ולמות היום. אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נשאר לו."

צודקת, חשבתי לעצמי. החיים לא צפויים. כל יום יכול להיות היום האחרון שלנו.

אבל אז עניתי לה: "נכון, אבל גם יכול להיות שלא. בהנחה שהכול ימשיך כמו עכשיו – איך שאת מרגישה נפשית, הכוחות שיש לך – כמה זמן את מרגישה שעוד יש לך?".

היא אמרה 10-15 שנה, והוסיפה: "האמת אני מרגישה טוב ב"ה, אני כרגע מרגישה כאילו אני יכולה לחיות עד 120". (אמא שלי בת 84).

"וככה את רוצה להמשיך לסחוב עד 120?, בלי לעשות כמעט כלום?"

(מאז הקורונה היא לא יוצאת מהבית כמעט, רק למה שהיא חייבת. השלימה שהחיים בגדול נגמרו וכעת כל החלום שלה מסתכם בלחיות ללא סבל. לפני כן החלום היה ליהנות. היא היתה כל יום במועדון, התעמלה כמה וכמה פעמים בשבוע, למדה חלילית, למדה ציור, הלכה להרצאות, להצגות וטיילה בכל הארץ (גם טסה לחו"ל).)

היא מתעצבנת כשאני מאלצת אותה לענות על שאלות קשות ששמות אותה באור בעייתי, אז היא ענתה: "עשיתי את שלי, נהניתי, עכשיו ככה זה וזהו"

אני אומרת לה, לעצמי ועכשיו גם לך:

מי קבע ש"ככה זה וזהו"?

זה באמת בולשיט.

תפסיקי לשלם את המחיר על המתנה לשינוי

את יכולה ליצור מה שאת רוצה.

את יכולה להתחיל היום.

את יכולה להוליד חלומות חדשים מתי שבא לך.

אבל מה קורה לנו?, אנחנו מסתכלות סביב, רואות את כולם מסתפקים, חיים חצי כוח, ואיכשהו זה נהיה "נורמלי".

אז לא, תודה. לעזאזל עם הנורמלי.

אני רוצה חיים מטורפים, מחשמלים, מלאים בהרפתקאות, שמחה ואפשרויות.

אני רוצה יותר מהחיים, יותר מהאהבה, יותר מהכול.

ואם את קוראת את זה, יש מצב שגם את רוצה.

זה מתחיל בהחלטה אחת קטנה: להרים את הרף.

תתחילי להקיף את עצמך באנשים שחיים בגדול, אנשים שעושים לך חשק להיות גרסה טובה יותר של עצמך. כי אם יש לך עוד חיים לחיות – וזה כנראה המצב – את חייבת לעצמך להגיד כן.

כן לחיים.

כן לאהבה.

כן ליצירתיות, לבריאות, ולחיוניות.

אז קדימה, בואי נעשה את זה יחד.

תני צעד קדימה עם קצת ניצוץ בעיניים, וספרי לי. מה הצעד הבא שלך?.

עם המון אהבה,

תמר קמר