כבר כמה חודשים שהשיחות שלה התפרצו לתיבת ההודעות שלי, אך אף אחת מהן לא הצליחה להוביל למפגש. בכל פעם משהו השתבש, משהו הפריע לה להגיע. ניסיתי להרגיש מה מסתתר בין המילים המנוסחות בקפידה, להרגיש אם היא מבקשת עזרה, מחפשת פתרון, או אולי בכלל רק סקרנית לחוות הצצה לעתידה. אבל איכשהו היא תמיד נעלמה שוב, כמו צל חולף. מתאמת, מבטלת, שוב מתאמת, שוב מבטלת, "אני אחזור אלייך" וכך הלאה. ואז, יום אחד, בשעת ערב מאוחרת, כשהייתי על סף סיום יום מתיש, הגיע טלפון קצר: "אפשר מחר?."
שמעתי מיד את ההססנות בקולה. שאלתי אותה בעדינות, "למה את זקוקה ליעוץ? עם מה את מתמודדת?" היא השתהתה לרגע ואז התחילה לדבר. "כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום" אמרה, והקול שלה הפך לחצי לחישה. "אין לי כיוון. אני לא מוצאת עבודה... לא מוצאת אהבה... החברות מתרחקות, והמשפחה... גם הקשר איתם כבר לא כמו שהיה. כל אחד עסוק בעניינים שלו."
היא המשיכה, לדעתי היא אמרה את זה והתביישה, "רוב היום אני רק רובצת על הספה עם השלט וכובשת את נטפליקס, אפילו לבשל אני מתעצלת, אוכלת שטויות. אני מרגישה עצלנות כרונית, זה כאילו אני לכודה בתוך זה, יודעת שצריך לזוז אבל לא יודעת לאן ולא יודעת איך, גם לא בטוחה שיש לי בכלל כוח."
קבענו פגישה. הפעם היא הגיעה.
הבחורה נראתה כמו צל של עצמה. חיוורת, עיניים כבדות, כבויות ומעוטרות בעיגולים כהים המעידים על חוסר שינה. שיערה אסוף בצורה מרושלת, "לבחורה הזו לא ממש אכפת איך היא נראית", כך חשבתי. היא התיישבה מולי בדממה, עיניה מישירות חצי מבט ומשדרות ריחוק, מחכה לי שאתחיל לדבר ואגאל אותה מהמבוכה. תוך כדי כך שאני טורפת את הקלפים שאלתי אותה " מה היית רוצה שיקרה כתוצאה מהמפגש שלנו?", והיא אמרה: "שאני אבין מה תוקע אותי בחיים, מה מעכב אותי, אני יודעת שאני מסוגלת להרבה יותר ואני מרגישה כמו מכושפת. כישוף שהפך אותי לעצלנית כרונית".
קולה היה שקט ועמוק, דברה לאט כמו מי שנאבק בדמעות. פרסתי את הקלפים תוך כדי שהיא מספרת לי על התקופה האחרונה בחייה. עין אחת שלי עליה ואוזן אחת מקשיבה למה שהיא מספרת. העין השניה על הקלפים והאוזן השנייה מקשיבה על כל מה שהיא בוחרת לא לספר. מהתמונה שמולי היה ברור שהיא בעצם מסתירה עוד הרבה מאחורי אותו קול מאופק, כאילו פוחדת להראות את כל הכאב שעומד מאחוריו.
קלף הירח סימן לי את הערפל שבו היא הולכת, את המאבק הפנימי בין פחד לתקווה. היה ברור לי שהיא עומדת על סף תהום רגשית, נבלעת באפלה פנימית שלא נגעה רק בעצמה אלא גם בעברה.
דמות הנזיר הזקנה והמסתגרת במערה נשקפה, מעין קריאה לחשבון נפש עמוק ומכאיב. ידעתי שהיא חשה בודדה, שאולי היא מרגישה מחוץ לעולם, אבודה בתוך עולם פנימי אפל, אבל מרגישה שהגיעה הרגע לבחון איך להכניס קצת אור.
היא הצביעה על קלף עשר חרבות, המתח באוויר התעצם, היא נבהלה: "אמאל'ה, זו אני כאן על האדמה עם החרבות נעוצים בי?, או מישהו עומד למות???".
הרגעתי אותה: "קלף עשר חרבות תמיד מעביר תחושה של סיום כואב, של התמוטטות. הקלף הזה אינו עוסק רק בכאב רגעי, אלא בכאב שמלווה את החיים כולם, תחושת משבר עמוק ושהגיע הזמן להביא את סופו. זה שהגעת היום אליי אומר שאת בשלה לסיים את הכאב הזה, את מבינה שמשהו חייב להשתנות כדי שלכאב הזה יהיה סוף. היה ברור לי שהיא לכודה בתחושת כישלון אישית ורגשית שמסובכת יותר מסתם "עצלנות." חייה כמו התנפצו לרסיסים.
בקלף התוצאה נחשף קלף חמישה גביעים. חמישה גביעים הפוכים על הקרקע, נשפכים, כמו כל התקוות שלא התממשו. הקלף היה חותם כבד על תחושת האובדן והצער שאין ממנו חזרה, אישור לכך שהאהבה שאיבדה הייתה של אדם יקר, אולי האדם הקרוב ביותר אליה.
"את רואה את קלף שלוש החרבות?, זאת הגושפנקה האחרונה". החרבות המחודדות שחותכות את הלב בציור הדהדו עם תחושת הכאב והאובדן שצרחה מתוך עיניה. היה לי ברור: יש כאן כאב על מישהו שאיננו.
בחרתי למשוך קלף נוסף, קפאה נשימתי. הקיסרית הפוכה – סימן ברור שהאובדן שחוותה היה של דמות נשית. "האם אבדת מישהו קרוב?". היא הביטה בי בדממה, כאילו מבינה שאני רואה את כל מה שהוסתר מאחור. "את אמא?".
"את לא עצלנית כרונית"
הבטתי בה וידעתי שזה הרבה מעבר למה שהיא דמיינה כ"עצלנות." היא הייתה לכודה בדיכאון עמוק, מתאבקת עם חרדה שאין לה שם. היא רצתה להאמין שהיא פשוט איבדה את החשק, אבל הריק הזה נבע מאובדן גדול יותר. "את לא עצלנית," לחשתי לה ברכות, "את מתאבלת, כואבת, את חיה בזיכרונות."
נתתי לה המלצות קטנות לצעדים פשוטים – ספר לקרוא, דברים לנסות לעשות. לא ידעתי אם תצליח להרים את עצמה, אבל ידוע לי שהמסר עבר. המאבק שלה עדיין לא הסתיים, אך אולי כעת היא תראה את דרכה בבהירות רבה יותר ותמצא את הכוח להמשיך.
בדרך החוצה, ראיתי את צעדיה מתרחקים לאט, מהוססים. היא הביטה לרגע אחורה, חצי חיוך עצוב על שפתיה, כאילו הבינה בפעם הראשונה את מה שהתעלמה ממנו שנתיים. האמת נחשפה באור הקלפים, אמת שלא יכלה לראות עד היום ורק חפשה לתת לזה שמות. אולי לא היו לה המילים הנכונות כדי לתאר את הכאב, אולי העדיפה לקרוא לו "עצלנות," אך כעת הייתה אמת ברורה – צער שלא התפוגג, סדקים עדינים בלב שהיא אולי החלה לראות.
וכמה מילים אליכם
עבור כל מי שמכיר תחושות כאלו של תקיעות או חוסר חשק לזוז מהספה, חשוב להבין שהגבול בין עצלנות לדיכאון דק אך קריטי. עצלנות היא לרוב מצב חולף, שנובע מעייפות רגעית או חוסר מוטיבציה זמני – ועם קצת כוח רצון אפשר להיפטר ממנה. דיכאון, לעומת זאת, הוא מצב עמוק ומתמשך, שמונע מאדם לבצע פעולות בסיסיות ופוגע בקשרים חברתיים, בתחושת הערך העצמי וביכולת ליהנות גם מהדברים הקטנים.
אם התחושה היא שדברים שבעבר סיפקו הנאה ורוגע נראים עכשיו רחוקים ולא מושגים, ואם ההתנתקות נמשכת תקופה ארוכה ומשפיעה על תחומי חיים רבים, ייתכן שמדובר במשהו עמוק יותר. מומלץ לפנות לאיש מקצוע, או לכל הפחות למצוא מרחב בו אפשר לשתף מישהו, לשאול שאלות ולחקור – כי לפעמים, אפילו שיחה אחת יכולה להיות הניצוץ להתחיל דרך חדשה, זה בדיוק מה שאני יודעת לעשות אל מול הקלפים ועם כלים נוספים.
אז מה עושים כשמדובר בתקופה המלווה בעצלות כרונית ?
בספר ירמיהו, פרק כ"ג כתוב: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי [הָלָכְתְּ] שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה"
כדי לצאת מהעצלנות, צריך למצוא סיבה טובה ששווה בשבילה להיות חרוץ!, סיבה שתדחוף אותנו לפעול ולשבור את המחסום הזה. במקום להתמקד בעובדה שאנחנו עצלנים, כדאי להתמקד בעשייה עצמה. ב"יש" ולא ב"אין".
"שובי בתולת ישראל" -תחזרי למקומות שמהם את יודעת שאת פורחת. אל תחפשי לעשות משהו רק בשביל העשייה, אלה משהו שהגוף לא ירצה להתנגד לו, אלא ירצה ללכת אחריו...
"הציבי לך ציונים" – מטרות. תחשבי על מה את רוצה ואוהבת. מה מתאים לך?.
"שימי לך תמרורים" – יעדים קטנים בדרך למטרה הגדולה, כאלה שאת יכולה להתמודד איתם ולהתקדם דרכם אל המטרה, במיוחד אם מדובר במטרה גדולה שבמצבך נראית בלתי מושגת.
ומה עושים עם עצלנות הנובעת אחרי אבל / אובדן?
כשמדובר בתחושת אבל עמוקה, אי אפשר להתעלם ולקוות שהכאב ייעלם מעצמו. אבל הוא תהליך עמוק שמצריך עיבוד ואומץ לעבור דרכו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא לא נעלם אלא נוכח בתודעה, גם אם קיים פיתוי לטשטש אותו. כאשר לא מטפלים באבל, הוא נוטה להתרחב אל אזורים אחרים בחיים – ובמקום להתפוגג, הוא עלול להפוך לדכדוך מתמשך, לתחושת אובדן של משמעות, או להרגשה של תקיעות. לכן, חשוב לעבור תהליך עיבוד רגשי מסודר.
לאבל יש חמישה שלבים מוכרים, המהווים דרך להבנת החוויה ולשחרור מהכאב:
הכחשה – השלב הראשוני בו יש תחושה שהאובדן הוא בלתי נתפס, ושבכך אולי אפשר לברוח מהמציאות. הכחשה מאפשרת "הפוגה" זמנית מהכאב, אך היא חלק בלתי נפרד מההתמודדות.
כעס – כאן עולה תחושת חוסר צדק, תחושת חוסר אונים, ולעיתים אף כעס על העולם או על האובדן עצמו. השלב הזה יכול להיות אינטנסיבי, אך הוא מבטא את עומק הקשר והכאב.
מיקוח – בשלב זה, האדם מנסה למצוא דרך לשנות את המציאות, ומעלה מחשבות של "אם רק…" או "אולי אני יכול…" מתוך תקווה לשנות את הגורל. זוהי תקופה של חיפוש משמעות וניסיון לעשייה.
דיכאון – בשלב זה הכאב נעשה חד וברור, ומביא עמו תחושות של חוסר תקווה או עצב עמוק. זוהי נקודה קריטית בה אפשר להרגיש את מלוא העוצמה של האובדן ולהתבונן ברגשות הכואבים.
קבלה – לאחר זמן, מגיע שלב שבו ניתן לקבל את האובדן כחלק מהחיים, לשחרר את הכאב, ולהמשיך הלאה מתוך הבנה שהכאב תמיד יהיה חלק מהזיכרון, אך לא ישתלט על החיים.
לעבור דרך שלבי האבל הללו, ולתת לכל שלב את הזמן והמרחב, הוא המפתח לריפוי אמיתי. תהליך זה מאפשר לא רק לשחרר את הכאב, אלא גם לפנות מקום לצמיחה מחדש ולהתקדמות.
הלקוחה שלי הגיעה אליי בשלב החמישי...
במדרש תנחומא וזאת הברכה ז כתוב: "מי שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, (רואה חמה) שוקעת, ואינו מברך מעריב ערבים, הרי הוא כמת" . פסוק זה מדבר על החשיבות של להכיר ולהעריך את כל מה שיש לנו בחיים, את כל הבריאה שסובבת אותנו, את כל היופי וההשתנות שמתרחשים כל יום. הכוונה היא שאדם שפספס את ההזדמנות להתרגש ולהודות על הדברים הפשוטים אך הנפלאים שסובבים אותו, חסרה לו חיות פנימית, כאילו משהו בתוכו מת.
בהקשר למקרה של הלקוחה שלי, ניתן לראות כיצד תחושת האובדן שלה, במיוחד לאחר מותה של אמה, גרמה לה להרגיש כאילו משהו בתוכה מת יחד עם אמא שלה. התחושות האלה הן טבעיות לחלוטין לאחר אובדן קרוב, אך הן גם יכולות להחמיץ את האור שנשאר סביבה – האור של החיים שממשיך להקרין בכל יום מחדש, למרות הכל. כל שעליה לעשות הוא להתחיל לתרגל את הראייה הזו, ולהזכיר לעצמה את כל הדברים היפים שקיימים, ולברך עליהם – דבר שיכול לעזור לה להתמלא בכוחות מחודשים ולהחיות את עצמה מחדש.
בברכה לכולכם
שלכם, תמר קמר
Comments